העמים מסביב לא אהבו את הימצאותו של עם יהודי, בעל מורשת יהודית, שמנסה להיות אור לגויים. לא אהבו זאת בעבר וגם בהווה.

גם אחרי מלחמת השחרור, כאשר נדמה היה שניתן יהיה לשקוע בעשייה ברוכה של קליטת עלייה וסיוע לאחים השבים למולדת אבות, גם כאן החלו פעולות של פדאיון מצרי, של מסתננים של פגיעה בחפים מפשע, של פגיעה באם וילדיה.

בצורה הזו צה"ל בהתחלה יצא לפעולות תגמול בניסיון אולי להרתיע ולומר, אל תפגעו בנפש, מפני שגם לנו יש את היכולת לאחוז בחרב.

אבל כפי שכאשר באו ובנו את בית המקדש השני, ונאלצו ביד אחת לאחוז בחרב, כאשר היד השנייה עוסקת בבנייה של בית מקדש בירושלים, כך גם כאן נאלצה מדינת ישראל, מצד אחד להמשיך ולקלוט את גלי העולים ולבנות את הארץ, ומהצד השני להצטרף לצרפת ולאנגליה ולהקל את הלחץ מעל מדינת ישראל.

 להקל את הקושי של הפדאיון ושל הלוחמים כנגדה, לצאת למבצע סיני, באמירה שגם אם מטרתנו היא לשלום, אבל, אם לא תהיה לנו ברירה, נאלץ נאחז בחרב , נאחז וגם נצליח.